הדיון בפואטיקה של האדריכלות אינו חדש. עסקו בו במלוא הרצינות פילוסופים כמו הוסרל, היידגר, מרלו-פונטי, גסטו בשלאר, ולאחרונה גם בהקשר הדיגיטלי, קיברנטיקאים כמו מרקוס נובאק (Liquid Architecture in Cyberspace) ובעקבותיו - ויוויאן רוזנטל מאוניברסיטת בראון (Poetic Spaces).
השאלה היא - מדוע כיום, כאשר כל שפות התקשורת פשוטות ותכליתיות, השפה האדריכלית הולכת ומסתבכת בצורות חסרות פשר?
המאמר הזה מציע להשתמש בסמיוטיקה ככלי לאיתור רבדים פואטיים באדריכלות.
באופן כללי ניתן לומר שכל שפה מבוססת על סימנים, משמעויות ותחביר. על פי כל הגישות הסמיוטיות הידועות - החל מהפילוסופיה הסטואית הקדומה ועד לתיאוריות הסטרוקטורליסטיות המודרניות - לכל סימן יש קוטב 'מסמן' נגלה, וקוטב ?'מסומן' נסתר. בין שני הקטבים האלה קיים מרווח דמיוני בעל טווח משתנה (תומאס סיביאק, "סמיוטיקה", הספרות, ג' 3, 335-411).
ככל שהמשמעות של הסימן מופשטת יותר, המרווח גדל, ולהיפך - ככל שהמשמעות קונקרטית יותר, המרווח קטן. את ההבדל בין מסר קונקרטי למסר מופשט ניתן להמחיש באמצעות צל קצר וחד שמתקבל מתחת למקור אור חזק וקרוב, לעומת צל רחב ומעורפל המתקבל מתחת למקור אור חלש ורחוק. כיוון שסימנים מופשטים תופסים שטח תודעתי רחב יותר, המרחק בין הסימנים גדל בהתאמה. וכך, בקיצוניות אחת מתקבל טקסט ?בעל אופי שירי המורכב ממעט מילים והרבה משמעויות, ובאחרת - טקסט פרוזאי המורכב מהרבה מילים עם פחות משמעויות. בין שני הקטבים האלה ניתן, כמובן, לקטלג את כל סוגי המסרים, החל מדווח עיתונאי קונקרטי, וכלה בשירה צרופה.
מובן שמבחינה ויזואלית, אין בין הסימנים דבר, פרט לרובד דמיוני שניתן לכנות אותו 'פואטי', משום שהוא נוצר באמצעות רטוריקה אופיינית לשירה, כמו אורך השורה, דימויים, מטאפורות, מילים בלתי שגורות וקונוטציות - שנועדו ליצור אתנחתא לצורך הגדלת המעורבות הסובייקטיבית, כהגדרתו של וויליאם אימפסון: "העיכוב הוא משורשי השירה"
היות שמסרים מופשטים מחייבים התעכבות לצורך פרשנות, ניתן לומר שהמהירות שבה המסר מועבר מהווה אינדיקציה למידת הפואטיקה שהוא מכיל. זאת, משום שבעוד שהמסרים האינפורמטיביים מצויים בעיקר בסימנים עצמם, הפואטיקה תימצא בעיקר במרווחים שביניהם. בהתאם לכך, כל מסר מכיל למעשה שני צירי התפתחות - רצף אינפורמטיבי הנבנה מהקשר שבין הסימנים, ורובד פואטי המתקבל מהמרווחים שביניהם.
כך למשל, האחות שבה מתאהב הגיבור של עגנון ברומן "שירה" מתוארת במילים "(...) גבוהית, גברית, בעלת משקפיים, שנזדקרו מעיניה בחוצפה והזריחו את הנמשים שבלחייה האפורות כראשי מסמרים שבקיר ישן" ("שירה", 1971, 7). היות שמדובר באסופה של מילים ודימויים בלתי שגורים, הקורא המנסה לרדת לסוף דעתו של המחבר נאלץ להשתמש בידיעה כזאת או אחרת שלו בטכניקת 'הדיבור המשולב' כדי להבין שהמילה "גבוהית" מייצגת, אולי, "גבוהה קטנה" (בדומה ל'ממזרית' המבטאת ממזרה קטנה), היא מתחרזת היטב עם 'גברית' ומשקף את פנימיותה של דמות האחות ה"חצופית" שחדרה לליבו של הגיבור בניגוד לכוונתו, בעת שאשתו שוהה בחדר היולדות. על כל זה ניתן להוסיף את המשקפיים המזדקרים בחוצפה שמרמזים, אולי, על איבר מזדקר אחר, שכלל אינו מוזכר בטקסט. הנקודה החשובה היא, שאת כל ה"דיון" הזה הקורא נאלץ לעשות בינו לבין עצמו תוך כדי קריאה שוטפת של הטקסט הפרוזאי לכאורה, וכתוצאה מכך נוצר מצב שבו ההתעכבות על האינפורמציה שבין הסימנים רבה יותר מזו המובאת בסימנים עצמם, מה שהופך את הקטע הזה, למסר בעל מרווח פואטי רחב.
מרווח פואטי רחב עוד יותר ניתן, מן הסתם, למצוא בקובץ השירים "כוכבים בחוץ" של אלתרמן, שבו האינפורמציה המובאת בסימנים קונקרטית לכאורה, בעוד שהאינפורמציה המוטמעת ביניהם מופשטת לחלוטין משום שהיא ניתנת לאין סוף של פרשנויות (יהודה עמיחי, יוסף האפרתי, דן מירון). משתי הדוגמאות האלה ניתן ללמוד שהרובד הפואטי אינו תלוי באופי הסימנים אלא גם ובמיוחד, ביחס שנוצר ביניהם.
אם נצא מתוך הנחה שהעקרונות הסמיוטיים דומים בכל השפות - משום שכולם מבוססות על סימנים גלויים הנושאים משמעויות תודעתיות - הרי שניתן לאתר באמצעותם רבדים פואטיים גם במסרים חזותיים, כמו ציור, גרפיקה או אדריכלות (נעם חומסקי, קלוד לוי-שטראוס, כריסטופר אלכסנדר, ביל היליאר ואחרים).
המסרים החזותיים הנפוצים ביותר הם כמובן תמרורי דרכים, המעבירים אינפורמציה חד?משמעית. כלומר "בין המילים" אין שום מרווח המחכה לפרשנות מעבר להוראת החוק הצרופה (אם כי הבנתם דורשת ידיעה).
מסרים בעלי מרווח פואטי רחב יותר ניתן כמובן למצוא באמנות הפלסטית - ציור ופיסול, שנועדו מעצם הגדרתם לחבר בין עולמו הסובייקטיבי של היוצר, עם עולמו הסובייקטיבי של המתבונן. מבחינה זו, האמנות הפלסטית דומה לשירה, המותירה בין קוטבי הסימנים טווח רחב לפרשנויות.
כמו במסרים ורבליים, גם במסרים חזותיים המרחב הפואטי נוצר באמצעות אתנחתות, המרחיקות את הרובד התודעתי של הסימן מהרובד הגלוי שלו. גם כאן, העיכוב בהעברת המסר הוא זה שיוצר את המעורבות הסובייקטיבית. גם כאן, הרובד הפואטי תלו ביחס שבין הסימנים ולאו דווקא בסימנים עצמם, בין אם הם קונקרטיים או מופשטים.
כך למשל, בעוד שהמציאות הפנימית הקונקרטית של ג'קסון פולוק מבוטאת באמצעות סימנים מופשטים לחלוטין (לדוגמה, ציור מס' 12 משנת 1954); סלוודור דאלי עושה זאת באמצעות פיגורות קונקרטיות שהוצאו מהקשרן; ואן גוך משתמש במערך משולב של סימנים קונקרטיים לצד סימנים מופשטים (למשל "ליל כוכבים" משנת 1889); פייט מונדריאן מבטא מושגים מופשטים לחלוטין באמצעות סימנים קונקרטיים כמו צבע וקו ("קומפוזיציה" משנת 1929); ופיקאסו (הקוביסט) מתאר סיטואציות קונקרטיות ("ליל דיג באנטב") באמצעות קונפיגורציות מעוותות.
עומק פואטי מתון יותר ניתן למצוא במסרים גרפיים. למרות שהם נועדו מעצם טיבם לבטא תכלית מוגדרת, גם במסרים כאלה ניתן להבחין בין סימנים גלויים לרובד התודעתי שלהם. בעוד שהרובד הגלוי מתבטא בסימנים הגלויים כמו צבעים, איורים, טקסטים כתובים ותמונות, הרובד התודעתי מותנה בגילוי הדרגתי של עקרונות העימוד המצויים בין הסימנים - היררכיה צורנית, פונטים (גופנים), קומפוזיציה, מיקום האיורים ביחס לטקסט, זיקה בין ההתרחשויות בתמונות, קירבה, ריחוק וכדומה. כל אלה נועדו לעורר מחשבה נוספת ופרשנות סובייקטיבית - תנאים הכרחיים ליצירת רובד פואטי.
מבחינה זו האדריכלות דומה מאוד לגרפיקה, אם כי מדובר במדיה תלת?מימדית מורכבת בהרבה. גם כאן, בהיותה יצירה שימושית תלוית תכלית, הסימנים הגלויים יבטאו תמיד את המסרים הפרקטיים, בעוד שהמסרים היצירתיים יוצפנו בעיקר ביניהם. כלומר, אם מה שמבדיל בין שני בניינים שנבנו על פי אותה פרוגרמה הוא האינטרפרטציה של האדריכל, ניתן לומר, שבעוד שהמטרה מוטמעת בסימנים, הפואטיקה משקפת את בעיקר את הדרך.
באדריכלות כמו במסרים אחרים, השימוש במסרים מופשטים אינו מהווה ערובה לקיומו של רובד פואטי. ההיפך לעתים נכון יותר. עובדה היא שניסיונות להעביר מסרים "פואטיים" באמצעות הסימנים נתפסו לעתים קרובות כגיבוב של פרטים חסר פשר (רם קולהאס, "ג'אנק ספייס"), בעוד שמסרים פשוטים המצניעים ביניהם תבונת מתכנן עשויים להיתפס כשכיות חמדה.
דוגמה מובהקת למסרים פרקטיים שמצניעים ביניהם רובד יצירתי, ניתן למצוא באדריכלות המודרניסטית. שם, ההבדל המהותי בין הציר האינפורמטיבי של היצירה המבטא קונפיגורציה א?סימטרית המוכתבת על ידי הפונקציה (ברונו צבי), והציר הפואטי שלה הסמוי מן העין, מובע בדייקנות רבה באמצעות הביטוי הנדוש של מיס ואן דר רו - Less is More. בעוד שה-Less מובע באופן גלוי בסימנים הנמנעים באופן מופגן מקישוטיות יתר, ה-More (אם הוא אכן קיים) נתון לגילוי ביניהם. ואכן, כיוון שהפואטיקה של היצירה המודרניסטית היתה מובנת למתי מעט (בעיקר ליוצריה), ההמונים שעבורם היא תוכננה תפסו אותה כמשעממת, ובצר להם המציאו בתגובה את המונח - Less is a Bore.
האדריכלות הפוסט-מודרנית שניסתה להעביר את מסריה בבהירות רבה יותר, ניצלה לשם כך את הרבדים הגלויים של הסימנים, תוך הבלטה סתמית של פרטים "קלאסיים" לכאורה - גמלונים עם חור עגול שאינם תומכים בשום גג, הריסה מדורגת שאופיינית לחורבות "מטות לנפול", ועמודים שאינם תומכים בשום קורה. הנתק המוחלט שנוצר בין התוכן הפונקציונלי של המבנה למעטפת האסתטית שלו, גרם בסופו של תהליך למצב שבו ה-More הפך להיות Less.
המהפכה הדיגיטלית הפיחה באדריכלות משב רוח רענן, אם כי פרדוקסלי במהותו. הניסיון לחבר בין כלי תכנוני שמבוסס על מהירות, ידע, ותנועה, אינו עולה (עדיין) בקנה אחד עם תוצר מסורבל, איטי ומגושם, שהתכלית המוצהרת שלו היא דווקא קביעות סטטית (אדריכלות ישראלית 63).
כיום ברור שהשימוש במחשב יכול לשרת כמה ממטרותיה החשובות של האדריכלות, הן באפשרות לבצע במבנה שינויים בזמן אמת בהתאם לנסיבות המשתנות, ובמיוחד ביכולת לנהל בו?זמנית משתנים אורבניים רבים כמו ניתוב תחבורה, זמינות חנייה, אקלים ואקולוגיה. במקרה כזה, המרווח הקיברנטי שייווצר בין הסימן - הרובד המוחשי של המבנה - לבין הרובד הסמוי שלו - התוכן, יוכל להעביר את האדריכלות מתוצר סטטי למצב של תהליך התהוות מתמיד (מרקוס נובאק).
בכל מקרה, אם נשפוט את השינוי הפרדיגמתי הזה באמצעות הטיעון המובא כאן, נקבל מצב שבו הרובד התודעתי מנסה להכתיב את הסימן המוחשי. אם כי בכל מבנה ישנה כוונה יצירתית הטומנת בחובה (סביר להניח) גם מידה מסוימת של פואטיקה, היפוך היוצרות יוצר מצב בעייתי ברובד הפואטי. שכן, הפער שנוצר בין הצורה לתוכן כה גדול עד שהוא אינו מצליח לייצר משמעות. מבחינה זו, האדריכלות הדיגיטלית אינה שונה מהורתה הפוסט?מודרנית, שבמקום "ללחוש" את מסריה בינות לתוכן האינפורמטיבי היא "צועקת" אותם באמצעות הסימנים.
אדריכל ד"ר עמי רן, עורך כתב העת אדריכלות ישראלית
Architect Dr. Ami Ran - Editor AI www.aiq.co.il
